ההחלטה לעזוב ׳הכ-ל׳ ולנסוע לתאילנד ל3 חודשים

טוב לא באמת לעזוב 'הכול'.

אנחנו מדברים על הטיול הזה בערך שנה.

וואו כל כך הרבה השתנה בשנה הזו!

אם זה שינויים בעבודה, קורונה, סגרים ואתגרי בריאות.

ובכלל, חוסר ודאות ותחושה אפוקליפטית לחלוטין.

ובנתיים ה-1 לספטמבר מתקרב ואיתו המעבר לכיתה א׳ של עילאי.

כל כך רצינו לעשות טיול לפני שהוא נכנס לבית ספר, 

זה ה-חלום.

למעשה לא ממש לקחתי חופש אחרי 2 הלידות שלי כי חזרתי לעבוד כחודש אחרי כל לידה.

כדי לתחזק את העסק ולשמור עליו.

אני מרגישה שאני חיה ממשימה למשימה שגרה של 'עבודה ילדים בית'. 

כשאני מוצאת את עצמי בערב מותשת ויום למחרת שוב אותו הלופ – טיפול בילדים, התארגנות לגן – עבודה – הכנת צהריים – ושוב טיפול בילדים. וככה זה חוזר על עצמו מיום מיום.

והכל כביכול בסדר, פיזית אני ממשיכה לעבוד, אבל נפשית מרגישה יותר ויותר תשושה וגם קצת עצובה שאני ׳עבד של השיגרה׳, ושהלופ חוזר על עצמו מבלי שיש לי כוחות פיזים ונפשיים לשנות אותו.

אומנם מבחוץ בהגדרה אני מצליחה וגם מקבלת תגובות מהסביבה בהתאם. אני אשת עסקים שמכניסה כסף, יצרתי הרבה קשרים, אני ממתגת חברות בינלאומיות גדולות ועובדת עם אנשים בארץ ובעולם.

הסטודיו שלי פעיל כבר מעל עשר שנים עם מאגר לקוחות גדול ומרוצה.

כל זה נכון עובדתית אבל זה לא שינה את זה שמבפנים אני מרגישה מותשת ואפילו קצת ׳מרוקנת׳.

התחושות האלה לא מוכרות לי ברמות האלה בעשייה שלי עד השנה הזו, האמת היא שבתור בעלת עסק שכל הזמן עושה ומפתחת ועובדת זה אפילו קצת מפחיד לחוות אותם ולהתמודד איתם.

בחרתי להשקיע בתהליך אימוני והפעם בתחום הרגשי. 

באמצעותו, הבנתי שהשאיפה למושלמות שמובילה לאמונה ׳שלא עשיתי מספיק׳ היא לא ריאלית. וזה אפילו קצת לא הוגן כלפי עצמי לשאוף ליעד שלא קיים ועוד להאשים את עצמי בעשייה לא מספקת.

וזה מה שתוקע אותי באמת מ׳לפרוח׳ ולפתח פרוייקטים שמאוד רציתי אך שבנתיים עוד לא יצאו לפועל.

הבנתי שזה ממש לא הגיוני ״להתקדם״ בעסק [או בחיים בכלל] מתוך הלקאה כמניע לעשייה. זה מתיש מאוד לחיות ככה בחוסר סיפוק, בשאיפה מתמדת למושלמות [שלא קיימת] ובחוסר חמלה, וככה חייתי שנים.

הגיע הזמן לקבל את העובדה שאין מושלם, יש שאיפה למצויין.

בנוסף גם הגוף שלי התחיל ׳לדבר׳ שהוא רוצה אחרת. חוויתי השנה מספר אתגרים בריאותיים שפשוט אותתו לי ׳לעצור׳ פעם אחר פעם, מה שמאוד הבהיל אותי וגרם לי תקופה לא לפרסם ברשתות החברתיות.

התחלתי להקשיב לגוף שלי ולמה שהוא צריך, לאכול מסודר יותר ולהתאמן באימוני כוח.

האימון הרגשי עזר לי לעמוד מול הפחדים שלי, הפיל לי אסימונים, הוריד לי ׳מחסומים׳ וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב ובהשלמה עם עצמי, ומהנקודה הזו הרבה יותר קל ל׳פעול׳.

אני אוהבת את העסק שלי, אני אוהבת את הפיצוח של קונספטים העיצוביים, אני אוהבת מיתוג, אני אוהבת את פגישות זום עם לקוחות בהן אנחנו מגיעים יחד באמצעות שאילת שאלות וחשיבה משותפת לתוצר מדוייק שהכי מתאים ללקוח, אני אוהבת את ההתלהבות כשרואים את המיתוג החדש ואת הבאז שזה יוצר.

זו זכות ענקית ותודה רבה לכם על האמון בי, זה ממש לא מובן מאליו.

רק שהיום אני בוחרת לשחרר את כל מה שכבר לא עובד עבורי, לא משרת אותי או לא עושה לי טוב.

העסק הזה והידע שלי נועדו להגשים לי את החלומות ואני יכולה להתאים אותו אלי ולמה שאני רוצה. אני משתנה, מחכימה, מבינה מה נכון לי וכן לא הכל צריך להיות לפי הספר ו׳לפי השיטה׳. ואני הולכת להתאים אותו אלי ולתשוקות שלי שכבר הרבה זמן נמצאות במגירה.

****
זה הרקע לכך שממש לפני חודש ישבנו בעלי ואני אמרנו ״למה בעצם שלא נצא להרפתקה?!״ , הגיע הזמן להגשים את החלום. עכשיו זה הזמן לחיות.

קנינו כרטיסים לתאילנד ואנחנו לקראת סוף הסידורים שנדרשים.

התכנון להשאר שם 3 חודשים.